צ`חלטה נ' בית חולים "ברזילי"

החלטה

בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל אי צירוף חוות דעת רפואית מטעם התובעת לתביעתה.

התביעה היא תביעה בגין טענה לרשלנות רפואית. לטענת התובעת בכתב התביעה, היא עברה לידה אצל הנתבעת. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 11.6.07 ובגיליון השחרור צוין, כי מהלך הלידה היה תקין. בגיליון המעקב צוין, בין היתר, כי השליה נפרדה בשלמותה. עוד נטען בכתב התביעה, כי ביום 31.7.07 פנתה התובעת לקופת החולים בתלונה על דימום. בבדיקת אולטרא סאונד הודגם ממצא אקוגני 16 מ"מ בחלל הרחם – רזידואה. התובעת הופנתה לחדר מיון בבית חולם "קפלן" וביום 2.8.07 בוצעה היסטרוסקופיה ואובחן כי בחלל הרחם נצפה חומר שיכול להתאים לרזידואה. החומר הוצא ובביקורת שנערה נמצא רחם תקין ודפנות הרחם נקיות.

לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית.

בדיון שנערך בפניי הוריתי על מתן אורכה בת 90 יום להגשת חוות דעת רפואית מטעמה של התובעת.

התובעת הודיעה, כי לאור מצבה הכלכלי, אין באפשרותה לממן הגשת חוות דעת רפואית. לפיכך, אין בכוונתה להגיש חוות דעת כאמור. התובעת הודיעה כי היא מוותרת על טענה בדבר נכות רפואית ותבקש לדון בתביעתה לפיצוי בגין ראש נזק של כאב ונזק לצד הנזק המיוחד.

ב"כ הנתבעת הודיע כי הוא עומד על טענת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, שכן חוות דעת הרפואית היא שמקימה את עילת התביעה ובהעדרה אין בסיס לתביעה.

בתגובת ב"כ התובעת לבקשה נטען כי יהיה מקום להפעיל, בתום שמיעת הראיות, את סעיף 41 לפקודת הנזיקין. על כן, יש מקום לשמוע הראיות ולהחליט האם יש מקום להיפוך נטל הראיה. לפיכך, אין מקום בשלב מקדמי זה של הדיון לסלק את התביעה רק בשל כך שלא צורפה חוות דעת רפואית.

ב"כ הנתבעת השיב לתגובת ב"כ התובעת ובין היתר טען, כי הטענה להיפוך נטל הראיה אין בה כדי לפטור התובעת מהגשת חוות דעת רפואית.

הבסיס להכרעה בבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף נעוץ בהוראות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד (להלן – התקנות) אשר מחייבת המבקש להוכיח עניין שברפואה לצרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית.

הוכחת רשלנות בתביעה מסוג זה מותנית, אפוא, בהגשת חוות דעת רפואיות בעניינים רפואיים - חוות דעת אשר יהיה בהן לבסס רשלנות כזו.

ראה: רע"א 6098/92 נטלי זכאי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז(3) 651, עמ' 654.

אכן, סיפא תקנה 127 לתקנות מאפשרת, בנסיבות מיוחדות, לפטור בעל דין מצירופה של חוות דעת רפואית. כאמור, התובעת הודיעה כי אין בכוונתה להגיש חוות דעת רפואית. התובעת לא ביקשה לפטור אותה מהגשת חוות דעת רפואית וממילא לא הציגה כל טעם למתן פטור כאמור, בהתאם להלכות שנקבעו לעניין זה.

המדובר במקרה שלפנינו בתביעה בגין רשלנות רפואית נטענת הקשורה ללידה שנערכה אצל הנתבעת.

טענותיה של התובעת הינן טענות המבוססות באופן מובהק על עניינים שברפואה, ועל כן חובה היה עליה לצרף לתביעה חוות דעת רפואית.

בעילת תביעה בדבר רשלנות רפואית, יש לחוות הדעת הרפואית חשיבות מוגברת. חוות הדעת צריכה להתייחס הן לקשר הסיבתי העובדתי, הן לקשר הסיבתי המשפטי, והן לשאלת קיומה של רשלנות.

הוא הדין בכל הנוגע לטענה בדבר העברת נטל הראיה על כתפי הנתבעת על-פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. אין די בהעלאת הטענה בדבר העברת נטל הראיה כדי לפטור מהגשת חוות דעת רפואית, שכן גם טענה זו אינה משחררת את התובע מן החובה להוכיח קשר סיבתי בין המעשה לבין הנזק לו הוא טוען. כאמור, הוכחת הקשר הסיבתי בין מצבה הגופני של התובעת, לבין העוולה הנטענת, חייבת להעשות באמצעות חוות דעת מומחה בתחום הרפואה.

מטעמים אלו כבר נפסק, כי לחובה לצרף חוות דעת רפואית על פי תקנה 127 לתקנות קיימת חשיבות מיוחדת בתביעות ברשלנות רפואית. בתביעות אלו, מוצב סימן שאלה לגבי מעמדם וכושרם המקצועי של רופאים ומוסדות רפואיים, אשר חייהם ובריאותם של בני אדם תלויים יום אחר יום ביכולתם המקצועית. עצם הצבת סימן שאלה, יש בה כדי לפגוע באמון שרוחש הציבור לאנשי רפואה אלה. מן הצדק הוא איפוא לדרוש, כי הבא לטעון כנגדם טענה חמורה, כטענת רשלנות בדיני נפשות, לא יוכל לעשות זאת על ידי הפרחה סתמית של טענות, מבלי שיצביע לפחות על בסיס ראשוני לטענותיו.

ראה: ת.א. (חי') 914/03 חזות שירלי ואח' נ' שוחט (מיום 14.1.2005) ודבריה של כב' השופטת נאור במסגרת ת"א (י-ם) 62/89, שהובאו בהחלטה הנ"ל.

במאמר מוסגר יוער, כי על פני הדברים, אין תחולה, במקרה זה, לכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. כידוע, ישנם שלושה תנאים לקיומו של כלל זה: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; השני, כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע והשלישי, כי אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה (ראה: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539). על פי הנטען בכתב התביעה, תלונתה של התובעת באה למעלה מחודש וחצי לאחר השחרור לביתה. חלוף הזמן מלמד, כי לכל הפחות קיימת מחלוקת של ממש לעניין השאלה, האם מקור הנזק בטיפול אצל הנתבעת, ובהעדר חוות דעת רפואית, ממילא לא יהיה בידי התובעת לעמוד בתנאי האמור לקיומו של הכלל.